הקונדס שלא אהב לקרוא

למעשה הפוסט הזה הוא לא על התחביבים של הדרדס שלי, אלא בדיוק להפך. על מה שלא נמנה בין תחביביו בשום פנים ואופן מאז שהוא נולד.

גם אנחנו היינו בהלם גמור כשגילינו: הוא לא חובב ספרים.

באופן תיאורטי, אנחנו מבינים שצירוף גנים כזה יכול להתממש לכדי אדם. אבל אצלנו? רחמנא לצלן, אנחנו בית גידול לתולעי ספרים! ארבעת אחיו הגדולים מסוגלים להעביר שעות ברביצה מול מילים. אז איך יתכן שנולד לנו ילד שלא מעוניין שיקראו לו ספרים? שמעיף בעצבנות כל ספר שמתקרב אליו, ומקים מהספה בכח את המבוגר שהעז לתכנן פעילות שפלה כזו עבורו? כמובן שהחשד הראשון שלנו היה שהתינוק הוחלף בבית החולים, אבל תמונות מחדר הלידה הפריכו את ההשערה הזו די מהר.

ניסינו לחשוב מה אפשר לעשות כדי לגרום לו להתיידד עם פלוטו, האריה שאהב תות, או לפחות הזחל הרעב. דרך אגב, הוא בעצמו היה די הרבה זמן זחל רעב, עד שלמד ללכת בגיל מאוחר יחסית. אבל קוי הדמיון בינו ובין גיבור הספר לא ריגשו אותו, והוא תפס את הספר דרך החורים שבעמודים הקשיחים והעיף אותו אל מאחורי הספה.

נאלצנו להוציא מהבוידעם את היצירתיות שלנו, מבצע לא פשוט כי אצל הורים לילד חמישי, היא כבר שוכבת די מאובקת על המדפים. הקראתי לו תוך כדי הנקה (גם את זה הוא עשה עד גיל מאוחר) הקראנו לו על כסא האוכל, בכל פעם כמה דקות קצרות אחרי שאכל ארוחה דשנה. לפעמים הראיתי לו עמוד אקראי מספר תוך כדי עמידה. הכנסנו גם פעלולים משוכללים: למשל- הוא דהר על הרגל שלי בכל פעם שפלוטו פגש את הסוס. רכשנו כמה ספרים שבהם הילד פעיל יותר- מושך, מרים ומגלגל חלקי דפים לארבע רוחות השמיים כדי לחשוף מומינים חביבים שמסתתרים תחתיהם. ובעיקר: המשכנו לנסות.

הסיפור הזה מסתיים בטוב. הילד אמנם לא פותח כל בוקר בקריאת כתבי אריסטו, אבל הוא כבר מסוגל לשאת מראה של ספר. לפעמים, מי היה מאמין, הוא נצפה בעודו יוזם הוצאת ספר מהמדף, ומעיין בו להנאתו בלי שכפינו עליו הר כגיגית. אולי זו בכלל התפתחות טבעית, שהיתה קורית בלי כל המאמצים שלנו. אבל מה אכפת לנו לטפוח לעצמנו על השכם כשיש הזדמנות?

כך או כך, הילד קורא, אנחנו מאושרים כי הוא כנראה בכל זאת הבן שלנו, וגם כי הוא מבלה פחות שעות מול האסלה. תענוג!

מוסר השכל: לא להתייאש. אפשר להפוך קריאה להרגל. זו מתנה לחיים!