אני אוהבת את הילדים שלי, ולפעמים צריכה תזכורת לעובדה הפשוטה הזו. רגע, חכו עם המבט המופתע, כבר מגיע ההסבר: הם נהדרים ואני משוגעת עליהם, אבל יש להם גם תכונות שיכולות להוציא אדם מדעתו. העניין הוא שאני אוהבת גם אותן. את כל המכלול המדויק של התכונות היפות והתכונות המאתגרות. וכשאני זוכרת את זה- הרבה יותר קל לי.
בפוסט הזה, נהיה במאים של סרט גיבורי על בבית שלנו. כלומר כל אחד מאיתנו בבית שלו. קחו כמה רגעים, ותזרמו איתי. יש לי תחושה שזה יהיה שווה את הזמן שלכם.
בואו נחשוב על תכונה של אחד מהילדים שלנו שמעצבנת אותנו.
אני אתחיל: יש לי ילדה ש… איך לומר את זה יפה… קצת בכיינית. כאילו שק הדמעות בעיניים שלה נמצא קרוב קרוב לקצה ועשוי מחומר דקיק כל כך, שכל משב רוח פותח את הממטרות שם. היא בוכה כשהיא מתעצבנת, ובוכה כשהיא שמחה. ברוב הפעמים אני רוצה לחבק אותה, אבל יש פעמים בהם זה מוגזם בשבילי ואני לא יכולה להכיל עוד אפיזודת בכי.
עכשיו אני עוצרת ומדמיינת משהו הפוך על הפוך: נגיד שזה "כח העל" שלה.
זו לא בכיינות, היא פשוט מרגישה דברים בעוצמה גבוהה. אני מדמיינת אפקטים של סרט גיבורי על: לב פועם, יש הילה זוהרת סביב הגוף שלה, וברקים נשלחים ממנה לסביבתה. התכונה הזו כבר נראית הרבה יותר טוב! היא תיקח אותה ותעשה איתה דברים גדולים כשהיא תגדל. היא תוכל לאהוב בעוצמה גבוהה, לשמוח בעוצמה גבוהה. היא ילדה אמפטית מאוד, וזה בעצם יושב על אותה נקודה, היא תגדל לראות את האנשים סביבה ולקחת חלק ברגשות שלהם, והעולם זקוק לאנשים כאלה.
נמשיך?
יש לי ילד עקשן. כל פעם כשמבקשים ממנו בקשה- נולד ממנה ויכוח. הוא יודע מה הוא רוצה ותמיד נלחם למען המטרות שלו, באופן שמתיש את המבוגר שמולו. אחרי כל ויכוח כזה אני מרגישה איך המערכת הסימפטתית שלי נכנסה לפעולה והגוף שלי כולו דרוך, כאילו אני בעיצומו של קרב מתוחכם. אני לוקחת נשימה עמוקה.
ועכשיו אחרי שדייקתי את התכונה המרגיזה- זוכרים מה השלב הבא? לחשוב הפוך על הפוך, ולהוסיף אפקטים! אני מדמיינת שהוא מתווכח לצלילי פס קול קסום שמתנגן ברקע, וניצוצות עוטפים אותו. זה בעצם "כח העל" שלו. הוא לא סתם עקשן או ווכחן. הוא חדור מטרה, והוא ייקח את הכח הזה ויעשה איתו דברים גדולים כשהוא יגדל. הוא יצליח להזיז עמדות של אחרים ואולי אפילו לשנות את העולם.
אם אני מזכירה לעצמי בזמן אמת- בשעת בכי או בשעת ויכוח- שאני אוהבת גם את התכונה הזו, הרבה יותר קל לי להתמודד איתה. היא כח על. היא חלק מהמכלול של הילדים שלי ואני כובשת את הרצון לתקן אותה. אני לא אגיד לו "תפסיק להיות כזה וכחן", ואני לא אגיד לה "די עם הבכיינות". כי כל אחד מאיתנו מורכב מיתרונות ומחסרונות, והחכמה היא לאהוב את השלם.
כלומר: אני לא במקום של מי שאוהבת את היתרונות ובלית ברירה משלימה עם החסרונות. אני אוהבת את התכונות במידה שווה. התובנה הזו מאירה בזווית אחרת את הרגע המאתגר עם הילד, עוזרת לי להגיב תגובה טובה יותר, ובעצם… נותנת לי "כח על" של אימהות.
מוזמנים להוסיף בתגובות כוחות על, שלכם או של הדרדקים שלכם.
