לדעת לבקש עזרה

אם יגידו לי לעצום עיניים, ויכניסו אותי לחדר המתנה שבו הורים מחכים שהחוג של הילד יסתיים בחדר הסמוך, כנראה שאזהה את הסיטואציה הזו מייד. יש לה סימני היכר מובהקים: פנים עייפות שקועות במסכים, אחים קטנים מתרוצצים. לפעמים הדור הצעיר מקבל קדימות בטלפונים, ואז סמי הכבאי מצד אחד ודורה מהצד השני עושים ביניהם דו שיח של חרשים. יש להם מזל שהם חרשים באותם רגעים.

"במדינת הגמדים" מתנגן בחדר הסמוך, הבנות רוקדות, ואני משננת את טבלת התרופות בקרדיולוגיה שאני צריכה לזכור. לא קשה להסיח את דעתי ברגעים האלה, והפעם היו אלה שלושה ילדים בערך בני חמש. הם לא הכירו אחד את השני כי כל אחד הוא אח של רקדנית אחרת, אבל זה לא מנע מהם להשתולל את השיעמום שלהם יחד. ואז קרה דבר נחמד: אבא של אחד מהם תפס יוזמה, והתחיל להפעיל אותם במשחק משותף. "תעמדו בקצה המסדרון, רוצו עד אלי, תנו לי כיף (כיף משוכלל כלשהו) ותרוצו את כל הדרך חזרה. מוכנים? היכון, הכן, צא!"

סתם דבר נחמד לא זוכה לפוסט. אני נתקלת בדברים נחמדים לעיתים די קרובות, ומשיקולי ניהול זמן נאלצת להתאפק ולא לכתוב עליהם בכל פעם.
אבל הדבר הנחמד הזה הפך להיות דבר מופלא תוך עשר שניות!!! מופלא באמת, ברמות שהייתי צריכה להסתיר דמעה סוררת, וזה היה השימוש הכי יעיל שעשיתי באותו יום בטבלת התרופות הענקית שהיתה לי ביד.

אחד הילדים לא הצליח להבין את המשימה. הוא ראה שאחרים עושים משהו, ניסה להיות חלק ממנו, והתאכזב כהוגן שלא הצליח. הוא התיישב ליד האבא הזה והתחיל לבכות. האבא החביב הזה ניגש אליו, ואמר לו: "אני רואה שאתה עצוב, מה קרה?" הילד ענה לו: "אני לא מצליח לתת את הכיף הזה!"
כאן הייתי בטוחה שהאבא פשוט יחזור על ההסבר, והבכי ייפתר. אבל האבא האלוף הזה אמר את המילים הבאות:

"אני רוצה לספר לך על משהו שתמיד עומד לרשותך כשאתה לא מצליח:
החברים שלצדך.
אתה תמיד תמיד יכול לפנות לחבר ולבקש ממנו שיראה לך.
אפשר למשל להגיד: אתה יכול להראות לי איך נותנים את הכיף הזה?"

וכך היה.

אתם יודעים כמה משמעת עצמית צריך כדי להתאפק ולא לחזור על ההסבר? הנטייה הטבעית שלנו כשרואים ילד עצוב, היא לפתור לו את הבעיה. וכמה שיותר מהר יותר טוב, כדי לחסוך מהאזניים שלנו את סימפוניית הבכי.
אבל מי שמצליח להשתהות, להתאפק ולהכיל עוד כמה רגעי משבר, ייתן לילדים כלי חשוב הרבה יותר: היכולת לבקש עזרה מחברים.
יהיו בהמשך החיים עוד כל מיני "כיפים" שהם לא יצליחו לתת, ולא תמיד ההורים ישבו לצידם בחדר ההמתנה כדי להסביר איך עושים את זה. חברים הם נכס שיעמוד לרשותם תמיד, כי בכל דרך יהיו להם שותפים.

תנו לכל ילד מיומנות כפולה: גם לתת לחברים כיפים, וגם לקבל מהם בחזרה.