כשהייתי קטנה רציתי להיות כירורגית. כשאנשים סביבי שמעו על זה, הם טרחו לספר לי שהמקצוע הזה שמור ליחידי סגולה שיש להם מוטוריקה עדינה ברמה של אמן רנסנס. הפנמתי את גבולות הגזרה האלה וכל הזמן שפטתי את עצמי לחומרה.. נכון, אני תופרת, אופה, וסורגת. אז מה? המוטוריקה העדינה שלי בטוח לא מספיקה לדברים החשובים באמת!
התחושה הזו של "חוסר מספיקות" רווחת יותר בקרב בנות. למשל- הן יוותרו בקלות רבה יותר על הגשת מועמדות למשרה מכובדת, מתוך תחושה שהן עוד לא ראויות לה. אבל לא רק! התחושה הזו יכולה להחליש כל אחד, להגביל את חלומותיו, אם אין מישהו שיפיח בהם חיים מהצד.
אני מסיימת בימים אלו שנה ד'. בכל תואר יש הפתעות, אבל בלימודי רפואה הן מגוונות יותר וחלקן באות עם ריח של פורמלין. בכל מקרה, את ההפתעה הגדולה ביותר פגשתי במחלקת כירורגיה.
ציפיתי ללכת במסדרון ולפגוש עותקים בני ימינו של מיכאלאנג'לו. חשבתי שאראה שם אצבעות שהן פאר הגפיים האנושיות: גמישות, חינניות, כמו של פסנתרנים. חשבתי שכירורגים שולטים בכל השרירים הקטנים של הזרת ויכולים לפסל את פסל דוד ביד שמאל בעצימת עיניים.
תעמידו פנים שאתם מופתעים: גיליתי שם אנשים עם אצבעות רגילות במקרה הטוב. חלקם אפילו מלאים, עם אצבעות בולבוסיות ומסורבלות.
איך זה יכול להיות? הרגשתי שמתנפץ לי מיתוס ילדות! שני הסברים צצו בראשי.
- כשהם היו ילדים לא סיפרו להם שהם חייבים מוטוריקה עדינה
- כן סיפרו להם, והם הצליחו להניח בצד את רעשי הרקע האלה וללכת אחרי החלום
אני הולכת לוודא עם עצמי שההורות שלי כוללת בדיוק את שני המרכיבים האלה.
- לא להעניק הנחות יסוד לדור הבא
- בהנחה שגיליתי הנחות יסוד מגבילות- לעזור להם להניח אותן בצד.
ברוב המוחלט של המקצועות לא צריך כישרון מיוחד!
מה צריך?
צריך כח רצון. רצון ללמוד, להשתפר, להפוך להיות מיומן.
מי שמוכן להשקיע- יהפוך להיות טוב במה שהוא עושה.
גם מיכלאנג'לו לא נולד עם הקפלה הסיסטינית ביד, למרבה ההקלה של אימו.
בתגובות לפוסט הזה- איזה הנחות יסוד ריחפו סביבכם כשאתם הייתם ילדים?